נתחיל מהתחלה:
קוראים לי לאה, או - מלכה לאה שיינע.
גדלתי במושב מבוא מודיעים, מושב שקיבץ אליו תלמידים וחסידים של רבי שלמה קרליבך.
הרבה היפים שעלו מארצות הברית, אמנים, אנשים שהתעסקו בתזונה, יוגה, בריאות, אמנות.
כל הילדים במושב הלכו לחוג קרמיקה. היתה לנו מורה בשם ברכה. דמות מרתקת. אי"ה נקדיש לה בלוג שלם, היא ממש ראויה לזה. התחלתי ללכת לחוג בגיל 5, ואני חושבת שלא הפסקתי אף פעם…
מגיל 12 עבדתי כדי לשלם על כל מה שרציתי. להורים שלי לא היה המון כסף, היה להם מפעל לייצור חמאת בוטנים טבעית, אבל הם הקדימו את זמנם ב10 שנים ופשטו את הרגל. לא הרגשתי עניה אבל שילמתי בעצמי על הכל. בגדים, חוגים, כל מה שרציתי.
היה לי חשוב להמשיך את החוג עם ברכה, אז בתמורה להשתתפות בשיעורים הייתי הסייעת שלה, עזרתי לה בחוגים של הילדים היותר קטנים. אני זוכרת את עצמי מחכה ליצור, לא הייתי מפספסת אף חוג, זה היה קודש.
היה לנו במושב גם שיעור צורפות, שבו למדתי טכניקות של צורפות ותכשיטנות. וכך התחלתי ליצור תכשיטים - מגיני דוד, עיטורים שבטיים, דוגמאות שמושפעות מהטבע.
זה לא היה דבר מאוד חריג. הרבה אנשים סביבי הכינו לעצמם תכשיטים. אמא שלי היתה תופרת לנו בגדים. לא היה הרבה כסף אבל היתה הרבה יצירתיות ויצרנות.
בתיכון הייתי במגמת קולנוע. אהבתי לספר סיפור. עד היום אני אוהבת. גם כשאני יוצרת חפץ, שהוא לכאורה דבר סטטי, בדרך כלל יש מאחוריו סיפור. הציר הזה, של סיפור - חפץ - מפגש, הוא הציר שעליו אני נעה.
אחרי השירות, כשהייתי צריכה לקבל החלטה מה ללמוד ולאיזה כיוון ללכת, בחרתי בהתחלה בציר של הסיפור, והלכתי ללמוד תקשורת חזותית במכללת הדסה. התעסקתי שם בעיקר בוידאו, אבל עזבתי אחרי שנה. אבא שלי נפטר, חזרתי לגור עם אמא שלי, ולא הייתי מסוגלת יותר להיות על המחשב כל היום.
לילה אחד ישבתי באברם בר (ז"ל) עם בחור שיצאתי איתו. לא היה לי מושג מה לעשות עם עצמי. הברמנית זרקה איזו מילה על בית הספר לתיאטרון חזותי. ראיתי שיש להם מבחני קבלה, נרשמתי, והתקבלתי. הם מאוד התרשמו ממני, אבל היתה להם הסתייגות מזה שאני דתיה. הסתייגות לשני הכיוונים - האם אני יכולה ללמוד שם כדתיה, והאם הם יכולים להכיל אותי שם, עם הדתיות שלי.
בכל זאת הלכתי ללמוד שם. היה לי מאוד מענין בחזותי. למדתי שפה חדשה של יצירה. הרחבתי את הידיעות שלי בביקורת האמנות, היסטוריה, מיתולוגיה. היה גם מאוד קשה. הרגשתי זרה ושונה. לא היו שם אנשים שדיברו את שפת הנפש שלי, ואולי גם אני לא ידעתי לדבר אותה בצורה מספיק מובנת. לקח לי המון זמן למצוא את המקום שלי. היו לי כמה משברים רציניים, הרבה פעמים שכמעט עזבתי.
קיבלתי הרבה אבל הייתי במאבק מתמשך על הקיום שלי - להביא את עצמי, להרגיש אהובה, שייכת. המאבק היה כל כך קשה. לקח לי כמה שנים אחרי הלימודים כדי להירפא, לחזור לעצמי, לקהילה ואנשים שמדברים את השפה שלי.
אחרי הלימודים הלכתי לעבוד במקביל בחאן ובגלריה של אמנות ויודאיקה בעיר העתיקה.
בחאן הייתי מלבישה ואביזרנית בהצגות, ובגלריה התחלתי בתור מוכרת בחנות ובזמן הפנוי למדתי לארוג טליתות.
זאת הייתה נקודה משמעותית, חייתי את שני העולמות שלי במקביל - עולם התיאטרון מצד אחר, ועולם האמנות היהודית מצד שני. הייתי מגיעה לעיר העתיקה, לרובע היהודי, ומרגישה שאני מתחילה להתנקות.
העבודה בגלריה לימדה אותי הרבה דברים - למדתי איך לנהל חנות. התחלתי לארוג.
רצינו שמלבד גלריה, המקום יתפקד כסדנא, שיהיו אמנים שיעבדו במקום. אז הזמנתי 6 אמנים, לכל אמן הייתה את הפינה שלו. היו שם כמה אמנים שממש עזרתי להם לצאת לאור. זה הזכיר לי עוד חוזקה שלי - שאני טובה בחיבורים בין בני אדם. אני יודעת ליצור קהילתיות במקום שאני נמצאת בו. הבאתי איתי רוח של שיתוף, יצרתי אווירה שבה כולם הרגישו חלק ממשהו.
ברגע שהבאתי מהאוצרות של התקשורת הבין אישית שלי, זה גרם לי לרצות להביא עוד ממני - את האמנות שלי. אז התחלתי לצייר שם, בגלריה. הייתי יושבת ומציירת למטה, וזה היה מושך את העוברים והשבים להיכנס לגלריה. אחר כך הבאתי לגלריה את התכשיטים שלי.
פתאום נשלפתי מהמקום בו הרגשתי חוסר ערך והתחלתי למכור את האמנות שלי. ואנשים קנו אותה. במחירים של גלריה. זאת היתה תחושה נפלאה. זה עזר לי לחזור למקום, לערך ולנתינה שלי.
במקביל, אחד המנהלים עזב, ואני הפכתי למנהלת הגלריה. הייתי מנהלת חצי שנה בערך. זאת היתה תקופה טובה. אבל אז התחילה אינתיפאדת הדקירות בעיר העתיקה, והגלריה נפגעה כלכלית. בנוסף, הייתי כבר בת 30, במשבר הרווקות של נחלאות, והרגשתי שאני חייבת תזוזה. אז טסתי לספרד לחודש, וכשחזרתי הם החליטו לפטר אותי ולקחת מנהל חדש. זה היה מדויק כי כבר רציתי לעזוב.
היום, כשיש לי את מלכותא, אני מבינה כמה למדתי שם - על ניהול, על עולם התיירות, על מכירות…
אז חזרתי מספרד, חתמתי אבטלה, ואמרתי - זהו. עכשיו אני בונה את העסק שלי. לא יודעת איך, אבל עכשיו זה הזמן.
היה יולי. המורה שלי לקרמיקה התקשרה אלי, אמרה לי שהיא חלתה בסרטן, שהיא הולכת למות, והיא לא יכולה ללמד יותר, ושאלה אם אני רוצה ללמד במקומה. היא דיברה על זה בפשטות וישירות שהדהימו וטלטלו אותי.
באתי אליה הביתה. ביקשתי ממנה לצלם אותה, היא הסכימה, ומהתקופה הזאת יצא סרט דוקומנטרי עליה. (סרטון סיפור חיים שלה) נפרט בבלוג הבא. אמרתי לעצמי טוב, עד שהיא תבריא אני אלמד במקומה בסטודיו.
היא לימדה אותי כל מה שצריך מסביב ליצירה עצמה בקרמיקה - למשל להכין גלזורה ולהעמיס תנור. לימדתי אצלה בסטודיו, שיעורי ילדים ושיעורי מבוגרים. חצי מהסכום היה הולך אליה וחצי אלי.
פתאום היה לי יותר זמן וחופש בסטודיו, אז התחלתי ליצור יותר. גם דברים קצת יותר גדולים. היה לי דוכן בגן הסוס בימי שישי, שם מכרתי את הדברים.
במקביל היו הביקורים אצל המורה שלי, והרצון הגדול לעזור לה. אבל היא נפרדה מהעולם.
יום אחד התקשרו אלי ואמרו לי שאם אני רוצה ללוות את מורתי האהובה ברגעים האחרונים, אני צריכה להגיע עכשיו להדסה עין כרם. הגעתי לבית החולים, ונכנסתי לחדר עם 40 איש ששרים בטירוף. שרנו סביב המיטה שלה שעות. ליווינו אותה ממש עד הנשימה האחרונה. היא היתה מורה, חברה, השראה.
היא היתה אומרת - באנו לעטר את העולם. אני רוצה לעשות את העולם יפה יותר. אני זוכרת את הפריט האחרון שהיא הכינה. עדיין יש לי אותו.
המשכתי לעבוד עוד שנתיים בסטודיו שלה, בהן צמחתי וגדלתי כמורה וכיוצרת, עד שהבנתי שאני צריכה לצאת לדרך עצמאית, שאני רוצה מקום משלי.
עברתי לעין כרם, לקחתי הלוואה, קניתי תנור קרמיקה, ותוך חודש קרה נס וקיבלתי הזמנה ענקית, שעזרה לי לכסות את ההלוואה ועוד השאירה לי רווח. עכשיו היה לי בבית את כל מה שאני צריכה כדי ליצור, וזה נתן לי קרקע וכנפיים.
חיפשתי עבודה נוספת, אבל באותו זמן ב ל"ג בעומר 2019 המושב בו גדלתי, מבוא מודיעים, עלה בלהבות כמעט כל הבתים נחרבו כליל, הייתי שקועה בעזרה למשפחה ולאסוף את עצמי מהטראומה. איכשהו הגעתי לראיון עבודה כמה שבועות אחרי האסון הנורא ובחוסר ריכוז מוחלט התראיינתי והתקבלתי לנהל את סטודיו "כד וחומר" - סטודיו לצביעת כלי קרמיקה במושבה הגרמנית בירושלים.
למדתי שם הרבה על ניהול סטודיו, כספים, קופה רושמת, משכורות, עבודה עם ספקים. קיבלתי ניסיון. למדתי טכניקות חדשות.
אני אוהבת לנהל. לייצר אווירה של עבודה באהבה תמיכה שיתוף. אני אוהבת את העובדים שלי, אוהבת לראות שאנשים יוצרים, וכמה זה משמח אותם. אלה היו שנים מיוחדות. למדתי לנהל באהבה, ולא ממקום של שליטה וכוחניות.
אבל אז התחילה הקורונה. יצאנו לחל"ת. חודשיים שאין עבודה ורגע לפני פסח.
חברה אמרה לי - תכיני קערות לסדר, השנה כולם עושים סדר בבית, בטוח יזמינו ממך. תמשיכי ליצור, תפרסמי, ואנשים יקנו.
עשיתי את זה, והתחלתי לקבל כמויות של הזמנות. שבועיים לפני פסח, ואני יוצרת בטירוף - כמה שעות לפני הסדר אנשים עוד רצו לקנות, ופשוט לא היה לי מה למכור מהם.
זה הרגיש נכון, קרוב, קהילתי. מכרתי דבר ראשון לאנשים מהקהילה שלי בעין כרם. אחר כך עשיתי משלוחים בכל הארץ. משבר הקורונה היה בשיאו ואני הייתי בשיא העשיה. כלכלית זה היה החודש הכי טוב שלי מזה הרבה זמן.
הרבה חנויות נסגרו בעקבות הקורונה, ובהן בית השוקולד המיתולוגי בעין כרם.
סתיו שמעה על זה, והציעה לי לפתוח שם חנות.
אמרתי לה - מה פתאום, זה בטח נורא יקר.
היא אמרה לי - מה איכפת לך, בואי לפחות נבדוק.
הלכנו לבעלי המקום, הם נתנו מחיר. ישבנו עם יועץ עסקי, הבאנו את כל הנתונים, והבנו כמה אנחנו צריכות להרוויח ביום כדי לכסות עלויות. שתינו מכרנו בדוכנים לפני, והבנו שזה לא הרבה יותר יקר מלעשות כמה דוכנים בחודש.
אז אמרנו - יאללה, מקסימום נמכור שם אוכל, אם זה לא יהיה רווחי בהתחלה. אני לא יודעת איך, אין לי מושג, בלי הרבה שכל, בעיקר עם אמונה, הלכנו על זה.
עשינו שיפוץ. בהתחלה חשבנו רק לצבוע, אבל אז הבנו שאם כבר עושים את זה, עושים את זה נכון.
לאט לאט זה קרה, חברה שהיא מעצבת פנים יעצה לנו, עוד חבר הגיע ונתן איזה טיפ, גיסתי עשתה לנו עיצוב גרפי.
תוך חודש היה שילוט בחוץ, היינו על זה, סתיו הייתה בחודש שמיני להריון. היינו משימתיות מאוד, יוצרות מלאי וסחורה.
קנינו ריהוט בשוק הפשפשים. הבנו איך עושים תאורה. אני הכנתי את הכיור. לחודש אחד הפכנו לתאורניות, מעצבות פנים, מנהלות, קבלניות… כל מה שהיה צריך.
הכל קרה מהר ובזרימה. לקח בדיוק חודש מהרגע שקיבלנו את המפתחות עד לפתיחה הרשמית.
תמיד הייתי צוחקת שיש לי מספיק יצירות כדי למלא חנות. פתאום זה קרה, יש לי חנות. אחרי שהנחתי הכל במקום, היה לי קשה לעזוב את החנות. אמרתי לעצמי - "מה, אני אשאיר את הילדים שלי פה לבד? אעזוב אותם?
זה היה מהלך של הרחבת כלים מטורפת. סופסוף הרגשתי יש כלי ראוי לי ואני ראויה לו. תצוגה שמכבדת אותי ופורשת את המגוון הרחב של היצירה שלי.
הפתיחה הייתה בסוף הגל הראשון של הקורונה. כל מי שנכנס לחנות התרגש. הרגשתי שנגענו בנקודה. ייצרנו מקום עם תדר גבוה. כשאנשים נכנסו לחנות ואמרו לי שזה מרגש, לאו דווקא יפה, הרגשתי שהצלחנו. אני כמהה לגעת בלב, להרים תדר. אני עושה את זה דרך אריח, דרך כלי, דרך ציור.
זה משמעותי. לי וללקוחות. זה מאפשר לי להיות במלכות שלי.
כששמנו את השלט עם השמות שלנו מחוץ לחנות, בהתחלה נבהלתי. מי אני בכלל שאני אשים את השם שלי על שלט חוצות? מי אני שאעיד על עצמי שאני אמנית?
אבל לפתוח את מלכותא היה להגיד - זה הסיפור שלי ואני הולכת עליו. נכנסו לחנות אנשים שמכירים אותי ועדיין לא ראו את האמנות שלי, וממש הופתעו - מה, את עושה את זה???
זה דרש את ההסכמה שלי לצאת לאור.
וזה התקבל בברכה. ההיענות והמכירות הפתיעו אותנו לטובה, מהתחלה. היה לנו חסד גדול מהבורא, ברוך ה'. החיבוק הזה נתן לי המון כוח.
"מלכותא" בשבילי היא לא רק מקום פיזי. היא מקום תודעתי. היא שאלה שאני שואלת את עצמי יום יום, לגבי כל דבר - האם מה שאני עושה זה במלכות שלי? האם זה שייך למרכז שלי?
